במקום לספור תפוחים עם דני: איך גורמים לתלמידים לאהוב (או לפחות לסבול פחות) שאלות במתמטיקה?

בואו לא ניתמם. עם כל הרצון הטוב שלי להנגיש אותה, מתמטיקה עדיין נתפסת כמשהו מאיים עבור רבים. השאלה הנצחית שאני שומע מתלמידים היא: “למה צריך את זה? למה הסבל הזה?”. אני מבטיח לכתוב גם על ה”למה” מתישהו, אבל היום אני רוצה לדבר על ה”איך” – איך לגרום לתלמידים “לסבול” קצת פחות.

בתחילת הדרך כמורה, הייתי מסתמך על הספרים הקיימים. אבל הסקרנות דחפה אותי לנסות ליצור שאלות בעצמי; הרגשתי שזו הדרך להבין טוב יותר את ההיגיון שמאחורי השאלה ואת מנגנוני הלמידה.

ההבדל בין הכיתה לשיעור הפרטי

אחד הדברים שאני שומע מתלמידים שאני מלמד בפרטי הוא: “איזה מורה גרוע יש לי בבית ספר, רק איתך אני מבין”. זה מחמיא, אני לא אשקר, אבל אני תמיד עונה להם: אל תמהרו להאשים. לעבוד עם 30 תלמידים במקביל זו משימה כמעט בלתי אפשרית. כמי שהיה שם, אני יודע שזה דורש מאמצים כבירים. גם עם אקסלים, ניתוח נתונים ומערכות מיפוי מתקדמות – בכיתה קשה לתת מענה אישי לכל קושי.

כאן ההוראה הפרטית מנצחת: היכולת להתאים את השיטה לתלמיד. אבל כאן בדיוק עולה הבעיה – מה קורה אחרי שהשיעור נגמר?

הרי בדרך כלל אני פוגש תלמיד לשעה אחת בשבוע. מה קורה בכל שאר הזמן? הרי כדי שהחומר ייטמע, חייביים גם לתרגל בבית. לכן, סיגלתי לעצמי הרגל: אחרי כל שיעור אני שולח לתלמיד תרגול הביתה. אבל לא רציתי סתם “לזרוק” עליו עוד דף עבודה גנרי מהאינטרנט שלא קשור למה שדיברנו. רציתי שהתרגול יהיה תפור בדיוק לקשיים שעלו בשיעור ולדברים שהוא אוהב.

כאן בדיוק נתקעתי בעבר. לפני 4 שנים, לייצר דף עבודה מותאם אישית כזה הייתה משימה סיזיפית. זה דרש שעות של חיפושים, ניסוח מחדש, ואין-סוף “קופי-פייסט”.

המהפכה: הארי פוטר ורובלוקס במקום תפוח

היום? הבינה המלאכותית שינתה את חוקי המשחק. כלים כמו ג’מינאי או ClassBricks הפכו את המשימה הזו מעבודה של שעות לעניין של דקות. אני כבר לא צריך לבזבז זמן על הטכניקה, אלא יכול להתמקד במהות: איך לחבר את המתמטיקה לעולם של התלמיד.

ההשראה שלי מגיעה מהספר הגאוני של גריגורי אוסטר, “לא בא בחשבון”, שלקח שאלות משעממות והכניס בהן הומור וסיפוריות. החלטתי לאמץ את העיקרון ולהשתמש בתחומי העניין של התלמידים:

• תלמידים שאוהבים הארי פוטר יקבלו שאלות על פרופורציות בשיקויים או חישוב נקודות לגריפינדור בקווידיץ’.
• תלמידים שאוהבים רובלוקס (Roblox) יחשבו המרות של רובאקס (Robux).
• חובבי נטפליקס יפתרו בעיות שבהן הגיבורים הם הדמויות מהסדרה האהובה עליהם.

הנה דוגמה קטנה לאיך אני עושה את זה (ומוזמנים לגנוב את הפרומפט):

“כתוב לי שאלה מילולית לתלמיד כיתה ח’ בנושא משפט פיתגורס. במקום להשתמש בסולם שנשען על קיר, השתמש בדמויות מהארי פוטר שצריכות לחשב את המרחק האווירי במטאטא ממגדל האסטרונומיה למגרש הקווידיץ’. רמת הקושי צריכה להיות בינונית”.

האם זה עובד?

בוודאי אבל זה לא קסם. אני לא אשקר לכם שברגע שהכנסתי את הארי פוטר הילדים הפסיקו להתלונן, זו עדיין מתמטיקה וזה עדיין דורש מאמץ. זה לא קסם, זו עבודה. ואין פה רגע אחד שמשנה הכל, אלא תהליך של צעדים קטנים ועקביים. אבל משהו בשיח משתנה:

1. רמת העניין עולה: ברגע שהשאלה עוסקת במשהו שהם אוהבים, ה”אנטי” האוטומטי יורד. הם לא סתם מחשבים X, הם מחשבים כמה “רובאקס” נשאר להם לבזבז. פתאום יש מטרה לתרגיל מעבר למתמטיקה עצמה.
2. הדינמיקה משתפרת: כשאנחנו פותרים יחד שאלה על העולם שלהם, השיח הופך לקליל וחופשי יותר.
3. הקשר האישי מתחזק: כשהתלמיד רואה שהשקעתי ויצרתי משהו במיוחד בשבילו, הגישה שלו משתנה.

הבינה המלאכותית מאפשרת לנו היום לעשות את מה שפעם היה בגדר חלום – לתת לכל תלמיד תוכן שהוא 100% הוא. אז נכון, המתמטיקה תמיד תהיה מאתגרת, אבל התפקיד שלנו הוא להפסיק להילחם בתלמידים עם שאלות מיושנות, ולהתחיל להזמין אותם למגרש שלהם. כי כשאנחנו נכנסים לעולם שלהם – בין אם זה ברובלוקס או בהוגוורטס – אנחנו פותחים להם דלת לעולם שלנו. וזה, בסופו של יום, כל הסיפור.

אני מצרף כאן כמה דוגמאות לדפי עבודה שיצאו מהתהליך הזה:

דוגמאות:

• דף עבודה: מסע בארץ עוץ: כפל שלם בשבר >>
• דף עבודה: אליסה בארץ הפלאות של האחוזים >>